הקטע הבא בוודאי ייראה לכם מוכר:
“ביום הרביעי של מלחמת-לבנון (1982) עברתי את הגבול במקום נידח בקרבת מטולה וחיפשתי את החזית,שכבר הגיעה אז לפאתי צידון. נסעתי במכוניתי הפרטית, בחברת צלמת. עברנו לבדנו בתריסר כפריםשיעיים, ובכל מקום התקבלנו בתרועות-שמחה. בקושי נחלצנו מידי מאות האזרחים, שתבעו בתוקף שנסורלבתיהם לשתות קפה. כבר קודם לכן המטירו התושבים אורז על חיילי צה”ל.
כעבור כמה חודשים הצטרפתי לשיירה של צה”ל שנסעה בכיוון ההפוך, מצידון למטולה. החיילים לבשושכפ”צים וחבשו קסדות, ורבים מהן היו במצב של פאניקה.
מה קרה? השיעים קידמו את חיילי צה”ל כמשחררים. כשהתברר להם שהחיילים מתכוונים להישארככובשים, התחילו להרוג אותם.
כאשר נכנס צה”ל ללבנון, היו השיעים חסרי-אונים, האסקופה הנדרסת של שאר העדות בלבנון. אחרי שנהשל מלחמה בכובשים (אנחנו), הם הפכו לכוח פוליטי וצבאי חשוב. כיום מתגאה החיזבאללה בכך שהוא הכוחהצבאי היחידי בעולם הערבי שהביס את צה”ל.”
עד כאן הקטע. כתבתי אותו במאמר בשם “האורז המר”, שהתפרסם ב22- במארס 2003, ערב מלחמת עיראק,והוא נפתח במלים: “היזהרו מהשיעים: הצרות של צבא-הכיבוש יתחילו אחרי המלחמה…” ברברהטוכמן, מחברת הספר “מיצעד האיוולת”, נפטרה מוקדם מדי. אחרת הייתה יכולה עכשיו להוסיף לספרה פרקמרתק על מלחמת-עיראק.
טוכמן הייתה, כזכור, קפדנית מאוד בבחירת דוגמותיה. מבחינתה, לא די היה בכך שממשלה מסוימת פעלהבטיפשות. כדי לזכות במקום בספרה, היו צריכים להתקיים עוד שני תנאים: שניתן היה לצפות מראש אתתוצאות המעשה, ושאכן היה מי שהזהיר מראש מפני התוצאות האלה.
לדוגמה: המלך הבריטי ג’ורג’ השלישי איבד את אמריקה בגלל שורה של מעשי איוולת. ניתן היה לצפותזאת מראש. ואכן, הסופר והפוליטיקאי הבריטי הנודע אדמונד בורק הזהיר מפניהם בעוד מועד.) מהשקורה עכשיו בעיראק היה צפוי לחלוטין. הוא חוזר בדיוק נמרץ על מה שקרה לנו בלבנון. אוטופון-ביסמרק אמר פעם: “טיפש לומד מהניסיון של עצמו. חכם לומד מהניסיון של אחרים.” אז איך להגדיר אתהנשיא ג’ורג’ בוש, שאינו מסוגל ללמוד אפילו מניסיונו של עצמו?
אם כבר ציטטתי את עצמי, אעשה זאת כבר שנית. ב8- בפברואר 2003, תחת הכותרת “מלחמה שיש לה ריח”,כתבתי: “למלחמה הזאת אין שום קשר לטרור. למלחמה הזאת אין שום קשר לנשק להשמדה המונית. למלחמה הזאתאין שום קשר לדמוקרטיה בעיראק. יש למלחמה הזאת מטרות שונות לגמרי… ריח כבד של נפט אופף את כלהמבצע הזה.” אז זה נשמע כהשמצה סתם. היום כבר ברור מעבר לכל ספק שלפלישה האמריקאית לא היה שום קשרלא למלחמה בטרור, לא לנשק להשמדה המונית ולא לפשעי סדאם ולדמוקרטיה. הדבר הוכח ותועד למכביר,ובאחרונה העיד על כך ריצ’רד קלארק, האיש שהיה ממונה על המלחמה בטרור גם בממשל בוש. מהרגע שנכנס בושלתפקידו, הייתה לו ולמפעיליו מטרה אחת ויחידה במזרח התיכון: לכבוש את עיראק.
משפחת בוש עוסקת בנפט, ואנשי-הנפט מילאו תפקיד מרכזי בקרב בעלי-ההון שהעלו את שני בושים (הזקןוהצעיר) לשלטון. הם החליטו שהאימפריה האמריקאית צריכה לשים יד על מצבורי הנפט האדירים של עיראק,ולהקים בלב אזור-הנפט בסיס צבאי קבוע, שישלוט גם על הנפט של הים הכספי בצפון והמפרץ הפרסי בדרום.
הקנאים הניאו-שמרנים, רובם ציונים ימניים מוצהרים, קבעו מטרה נוספת: לחסל את האיום העיראקיעל ישראל, ואחר-כך גם את האיום הסורי והאיראני. אבל זאת הייתה מטרה משנית. היא לא הייתה מצליחהלהשתלט על המדיניות האמריקאית אלמלא ההשפעה המכרעת של דיק צ’ייני ושאר מפעילי-בוש, שביקשולהבטיח את השלטון האמריקאי על מרבית הנפט העולמי. מטרה זו אכן הושגה. עיראק נכבשה. 135 אלףחיילים אמריקאיים מקיימים את משטר-הכיבוש, בתוספת חיילי המדינות-הגרורות, כמו פולין,אוקראינה, בריטניה, אל-סלוודור ואיטליה. פקיד קטן (ולא הכי חכם) בשם החומרני “ל. פול ברמר ה3-“הוא הנציב העליון במושבה החדשה, והוא מתכונן “למסור את הריבונות” לממשלה עיראקית שהוא עצמומינה. כלומר, את השלטון על איסוף האשפה ובתי-החולים, אך בהחלט לא על התחומים החשובים באמת. אלהיישארו כולם כפופים ל”יועצים” אמריקאיים. לשם כך עומדת לקום בבגדאד השגרירות האמריקאית הגדולהביותר בעולם: 3000 עובדים, שישלטו בכל התחומים במדינה.
זה מזכיר להפליא את “משטר וישי” של המרשל פטן בצרפת. לעיראקים עצמם זה מזכיר את השלטוןהקולוניאלי הבריטי, ששלט באמצעות “מלך” ערבי.
לפי התוכנית האמריקאית, היה מצב זה אמור להימשך לנצח. לא שנה, לא שנתיים, אלא עשרות שנים. כמוהכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטיניים. אולם בניגוד לישראלים, האמריקאים קראו לזה “בניית אומה”ו”הקמת המשטר הדמוקרטי הראשון בעולם הערבי”. ג’ורג’ אורוול היה נהנה.
ורק גורם אחד קטן לא הובא בחשבון: העם העיראקי. אבל הרי אי-אפשר לחשוב על כל דבר. כאשר אך החלהההתנגדות החמושה, התנחמו האמריקאים באמונה שהתוקפים אינם אלא “שרידי משטרו של סדאם”, סתם”טרוריסטים”, סוכנים זרים של אוסמה בן-לאדן. יותר מכל משטר קולוניאלי אחר, קשה לאמריקאיםלהודות בעובדה הפשוטה ביותר בעולם: שעם כבוש מתקומם נגד כובש זר. ובאמת, למה שיעשה ככה אחרישהאמריקאים האידיאליסטיים, בטוב ליבם, שיחררו אותו מסדאם הרשע?
עכשיו שוקלים האמריקאים את הבאתם של כוחות נוספים. הפוליטיקאים שואלים את הגנרלים: כמהחיילים אתם צריכים עוד כדי לשלוט בעיראק? והגנרלים בודקים בכל הרצינות: עוד 10 אלפים? עוד 20 אלף?אילו היה ביניהם ולוא גנרל רציני אחד, היה עונה: “גם 500 אלף לא יספיקו. כאשר עם שלם מתקומם, הצבאהזר הוא חסר-ישע.” האמריקאים היו מוכנים לכך שהסונים יהיו מרוגזים. הם שלטו בעיראק המודרניתמאז שהוקמה על-ידי הבריטים אחרי מלחמת-העולם הראשונה, ועמדו להפסיד את הבכורה. אבל השיעים?הרי ב”דמוקרטיה” שהאמריקאים עמדו להקים, השיעים הדפוקים היו אמורים לקבל נתח חשוב מאוד בשלטון.אבל השיעים אינם רוצים לקבל את ה”שלטון” בארץ העומדת להישאר כבושה.
עוד לפני המלחמה הזהרנו (לא, לא אצטט את עצמי בשלישית!) שכמעט אי-אפשר להחזיק במדינה אחת שלושהעמים העוינים זה את זה: הסונים, השיעים והכורדים. זה נכון גם היום. אבל אולי יקרה נס: השיעיםוהסונים משתפים עכשיו פעולה נגד הכיבוש. מי יודע, אולי יגרום המאבק המשותף בפעם הראשונה ליצירתאומה עיראקית אמיתית, ותימנע מלחמת-אזרחים עקובה-מדם בהמשך הדרך. הלוואי.
עכשיו יושבים האמריקאים במלכודת שטמנו בעצמם, בבחינת “בור כרה ויחפרהו”. גם אילו רצו לצאתמעיראק (והם בהחלט אינם רוצים), לא היו יכולים. על מצבם שם ניתן לומר: “לא להקיא ולא לבלוע”.
אין מה לעשות. הם ישקעו בבוץ יותר ויותר, ייהרגו ויהרגו, ייהרסו ויהרסו, באכזריות גוברתוהולכת, מין ויאט-נאם חדשה בתנאי מידבר. בשידורי “אל-ג’זירה” כבר קשה עכשיו להבדיל בין תמונותחיילינו ברמאללה ותמונות החיילים האמריקאיים בפלוג’ה. יקרה להם מה שקורה לנו, אבל בגדול.
איך ישפיע דמיון זה על בוש ואנשיו? הם יכולים להגיד: די לנו בביצה אחת. הבה נייבש את השניה. נכריחאת שרון להגיע סוף-סוף להסכם עם הפלסטינים, תחת לקשקש על “התנתקות חד-צדדית” שלא תתבצע לעולם.
אבל בוש והבושיסטים יכולים גם להגיד: אם אנחנו כל-כך דומים, אז נחבק את שרון עוד יותר. זה מתאיםהרבה יותר לפרק הזה בספר “מצעד האיוולת 2”.
אולי זה טוב, כדי ששני האדונים האלה יירדו מן הבימה ביחד.