קשה מאוד לכתוב כשאתה יודע שקוראי שורות אלו יכולים להיותבני משפחה שאיבדו את יקיריהם. כאבם מהדהד באוזניי.
אך קשה לי גם להחריש.
אני רוצה לספר את סיפורו של אשרף. אלא אינם דברי שבח או גנאי.זהו מונולוג של מוות ידוע מראש.אלו הן עובדות יבשות, סטטיסטיקה לעתיד או כפי שאשרף קראלזה “כרוניקה של קברים ריקים”.
אשרף נולד ב-1979 אל תוך לוע הכיבוש. הוא רצה להיות שחקן.נפגשנו ב-1988 במחנה הפליטים ג’נין שם עשיתי יחד עם ארנהמר למען “ילדי האבנים”. אשרף רצה גם לכתוב מחזה.
ילד אינטליגנטי נטול עכבות של דיכוי שאהב לחלום.בבוקר היה מיידה אבנים בחיילים ובלילה משנן טכסטים מתוך מחזהשהעלינו על הבמה במחנה. והוא אז רק בן תשע.אחיו היה כלוא בכלא הישראלי על חלקו באינתיפדה ההיא.אימו נידבה את גג ביתה לשמש לנו חדר חזרות. אביו שנא את המחסומים.אחותו הקטנה ישבה תמיד בפינה בוהה בנו מפוחדת וזרה.
אשרף נעצר והוכה על ידי שוטרי משמר הגבול. ימים ארוכים אחרי ששוחררעדיין נשא בגאוה את ידו הפצועה. אביו פוטר ממקום עבודתו.מעסיקו היהודי לא סבל את העדרויותיו . אשרף יצא לחפש פרנסה למשפחתו.החזרות התנהלו בלעדיו. חבריו סיפרו שחלף על פניהם בלילות ממעט במיליםותמיד ממהר. נפגשנו פעם נוספת ב-1992 והוא אז רק בן שלש- עשרה.דיבורו היה שוטף וכובש. אשרף רוצה להיות “שאהיד”. חבריו לעגו לו.הוריו התייחסו לזה כאל משובת נעורים. אך הוא בשלו. אחותו הקטנה שחדלהלדבר מאז שפרצו חיילים לביתם ולקחו את אחיה הייתה אוחזת במכנסיומבקשת את קירבתו. אהבתה אליו הייתה עדות לצידקת דרכו וחיזקה את רוחו.אשרף רצה לנקום את נקמת כולם. להט דבריו והליכותיו החשאיותשעשעו את הסובבים אותו.
האינתיפדה הייתה בעיצומה. ואז קרה המקרה. אחיו הורשע בבית דין צבאי ונידוןלשמונה שנות מאסר. ביתם פוצץ על ידי הצבא ונהרס כליל. אשרף בכה.מצלמות טלוויזיה של רשתות זרות תיעדו את דימעותיו.”אני מעדיף למות על הרגליים מאשר לחיות על הברכיים” נהג לומר.היה זה אות מבשר רעות. אשרף לא מת. הסכמי אוסלו היו סיבה למסיבה שאליההוזמנו כולם. הוא היה לבוש כמו חתן. גיבור מקומי. מנצח. משפחתו עברהלהתגורר בבית דודו. ג’נין העיר ומחנה הפליטים שסמוך נכללו בשטח-. Aאשרף הלך לחפש עבודה.
באחד מביקורי בשוק בג’נין פגשתי בו. הפעם היה לבוש בגדי שוטר ונפוח כמו תרנגול.לא הסתרתי ממנו את אכזבתי והזכרתי לו “שהכוח משחית” כדברי אותה קלישאה.בשיחת טלפון כמה חודשים אחרי סיפר לי כי עזב את המשטרה ושבכלל כלום לא השתנהושאין בכוונתו להיות שותף ל”מזימה” כך הוא כינה עכשיו את הסכמי אוסלו.”הפכנו להיות קבלני משנה של ישראל”…אמר. “הפקיעו לסבא שלי אדמות להרחיבאת ההתנחלות מעל ג’נין…ואנחנו אמורים בתור שוטרים פלסטינים לשמור שלא יפגעובמתנחלים”…”כל מטר יש מחסום”…”אני עובד בשטח-C מתגנב דרך שטח-B וישןבשטח-A…כמו פרה שחוזרת למכלאה אחרי המרעה”. “כיבוש כפול”- הדברים הוטחובאביו שמצא בנתיים עבודה בשוק המקומי.
המתח בשטחים עלה. שמונה שנים של “אוסלו”. שמונה שנים של כיבוש ישיר ועקיף.השטחים מחולקים לקנטונים. המחסומים מתרבים וההשפלה נמשכת. מספר המתנחליםמוכפל. אדמות מופקעות. כבישים עוקפים מבתרים את הגדה לאורכה ולרוחבה.”עובדים עלינו בעינים”-צעק אשרף לתוך שפורפרת הטלפון. הזמנתי אותו לבקראותי בחיפה. הוא לא הגיע. שרון עלה אל “הר-הבית”. סגר הוטל על השטחים.אשרף ירד למחתרת.
נסעתי לג’נין בעיצומה של אינתיפדת “אל-אקצא”. הכבישים סביב העיר נחפרולמנוע מעבר מכוניות. הצבא לא חס גם על מערכת הביוב והחשמל. המחנה היהבעלטה מוחלטת. הצלחתי לחמוק פנימה בעזרת חבר מכפר סמוך. אימו של אשרףפתחה לי את הדלת וכהרגלה הזמינה אותי מהר פנימה. פחדתי. האוירה היתה קשה.משתקת. האם ספרה את הפצועים והעצורים על ההרוגים לא דיברו.”אשרף איננו”-אמרה לי… “הוא הלך להילחם”-היא היתה נוקשה לא הסגירה דאגה או טרוניה.בביקורים קודמים הייתי נוהג בביתם כבשלי לא חושש למלותיי . הפעם זה היהאחרת. מארחי שחשו במבוכתי לא חסכו ממני את כעסם וזעמם על הכיבוש כאילוהייתי נציגו. הם מושפלים, רעבים,קר וחשוך. הצעתי את עזרתי אך היא נדחתהעל הסף. נפרדנו.
אשרף פוצץ עצמו בדרום הארץ. גופתו לא הובאה לקברה.אמירתו “שעדיף למות על הרגליים מאשר לחיות על הברכיים” עדיין מהדהדת בתוכי.