זונה זקנה ובלה, הממתינה לשווא לגבר שיבקש את חסדיה, היא מחזה מעורר-רחמים. מפלגת-העבודההיא במצב פאתטי זה, אך עליה קשה לרחם.
זה חודשים ממתינה המפלגה לפני הדלת הנעולה של ממשלת-שרון, בתקווה שהנה, או-טו-טו, היא תוזמןפנימה. מדי פעם נפתחת הדלת, שרון מעיף בה מבט של בוז וטורק את הדלת בפניה. השבוע זה קרה שוב, בפעםהמי-יודע-כמה.
רגילים להאשים במצב הזה את שמעון פרס. זה נכון, כמובן. פרס נכסף לתפקיד שר-החוץ כמו שאדם צמאבלב המדבר נכסף למים. כחבר הממשלה הוא היה יכול להיפגש עם מלכים ונשיאים, להשתתף בוועידות, למסורהצהרות חגיגיות, לעשות את כל הדברים המעניקים תוכן לחייו. בעיניו, החיים באופוזיציה אינם חיים.
אך השאלה היא: מדוע בכלל נבחר האיש הזה לתפקידו, כיו ” ר פעיל של המפלגה? הרי כל בוחריו ידעו לאןפניו מועדות, אחרי שכבר כיהן כשר-החוץ בממשלתו הקודמת של אריאל שרון. אז שיכנע את העולם ששרון אינושרון, שהנמר הפך את חברבורותיו והיה כאחד הכבשים בחוותו.
כראש הסיעה הפרלמנטרית הגדולה ביותר מחוץ לקואליציה הממשלתית, נושא פרס על פי חוק בתואר ” ראשהאופוזיציה ” . אין תואר המתאים לו פחות. בעוד שמנחם בגין, לדוגמה, שיגשג באופוזיציה ובילה בה 29שנים פוריות, פרס קמל באופוזיציה כמו פרח בלי מים. אין לו מושג מה עושים שם. אפשר להגיש לו רעיוןאופוזיציוני על מגש, והוא לא יידע מה זה.
מאז ראשית הקאריירה שלו כמדריך ב ” נוער העובד ” היה פרס איש השלטון. כעוזרו של בן-גוריון, כמנכ” ל משרד-הבטחון, כמיניסטר וכראש-ממשלה – תמיד הזדהה עם השלטון, פעל למען השלטון וייצג את השלטון.כאשר הכריח אותו בן-גוריון לפרוש ממפא ” י ולהשתתף בהקמת מפלגת רפ ” י, שנותרה באופוזיציה, היהאומלל והשתמש בהזדמנות הראשונה כדי לחזור למפלגת-השלטון. כאשר הפסיד בבחירות ונשארבאופוזיציה, חיפש את ההזדמנות הראשונה להקמת ממשלת-אחדות.
מבחינה זו דווקא מסמל פרס את מפלגתו. מאז עלתה לשלטון בהסתדרות הציונית ב1933- ועד למהפך של1977, היא הייתה מפלגת-השלטון בה ” א הידיעה. ניצחון הליכוד בבחירות הדהים את הכל, כי עד לרגעהאחרון לא העלה איש על דעתו שמפלגת-העבודה יכולה בכלל להיות מחוץ לשלטון.
אי-אפשר היה להיות חבר-כנסת באותו זמן מבלי לרחם על אנשי מפלגת-העבודה, שממש חרב עליהםעולמם. הם הסתובבו במסדרונות הכנסת כרוחות-רפאים. כשעלו לנאום על כל נושא שהוא, דיברו מתוך הרגלבסגנון של אנשי-שלטון, ורק בקושי נזכרו שהם צריכים, בעצם, להיות נגדו.
גם בשנה האחרונה אין למצוא כמעט שום סימן לכך שמפלגת-העבודה היא באופוזיציה. נכון, היא מגישההצעות אי-אמון – תרגיל שבועי ריק מתוכן, שאיש בכנסת ובציבור אינו מתייחס אליו ברצינות.
אבל בשום נושא שהוא אין מפלגת-העבודה לוחמת בממשלה ממש. היא מזדהה עם המדיניות הכלכליתהתאצ’ריסטית של בנימין נתניהו, הפוגעת בשכבות העניות (הבוחרות דווקא בליכוד) ומשרתת את העיליתהכלכלית (השייכת למפלגת-העבודה). היא לא יכולה להילחם בהתנחלויות, מכיוון ששמעון פרס הוא שהקיםבשעתו את קדומים, ההתנחלות הראשונה בלב הגדה המערבית. חומת-ההפרדה, הכולאת את הפלסטיניםבגטאות, הומצאה על-ידי מפלגת-העבודה, ושרון רק שינה את התוואי בהתאם לצרכיו. את המנטרה ש ” אין לנופרטנר לשלום ” המציאו ראשי מפלגת-העבודה, אהוד ברק ושלמה בן-עמי. את סיפוח ” גושי ההתנחלות ” המציאיוסי ביילין, שהיה אז מראשי מפלגת-העבודה.
הקירבה בין שמעון פרס ואריאל שרון אינה מקרית. כמו שאמר הנביא עמוס (ג’ 3): ” היילכו שנייםיחדיו, בלתי אם נועדו? ” שניהם באו מאותו המקום: חצרו של דויד בן-גוריון. שניהם רואים את עצמםכממשיכי-דרכו של ” הזקן ” . שניהם מייצגים ואריאציות של אותה האידיאולוגיה. אכן, ” לא לחינם הלךזרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו. “
עצם השם ” מפלגת העבודה ” מופרך מיסודו – אין זו ” מפלגה ” ואין לה קשר ל ” עבודה ” . אין לה שורשיםבארבעה מחמשת המרכיבים עיקריים של החברה הישראלית: הדתיים, המזרחיים, העולים הרוסיים והערבים.היא מוגבלת למרכיב החמישי – האשכנזים הוותיקים, ובעיקר לקשישים שבהם. זהו ציבור עליתיסטי מבוסס,מפונק, הנהנה מהמצב הקיים; ציבור ששום דבר אינו בוער בעצמותיו ושאין לו שום חשק לעסוק בענייניםמפלגתיים.
ואכן, הגוף המפלגתי הרוס. למעשה אין לו סניפים מקומיים. יש רק קבוצות קטנות של אינטרסנטים.וגרוע יותר: אין אף ניצנים של מנהיגות חדשה, עם מחשבה חדשה, אחרי שהקונספציות הישנות הביאו לשוקתשבורה. יש רק קבוצה של פוליטיקאים עייפים, שכל אחד מהם דואג רק לעצמו, ומשאת-נפשו העיקרית היאלזכות בכמה רגעים בטלוויזיה, שם הם חוזרים על סיסמאות מהעבר הרחוק. הציבור מגיב בפיהוק. עסקניםאלה בחרו בפרס מפני שאינם מסוגלים להסכים ביניהם על מועמד. זאת לא תזמורת סימפונית, אלא חבורה שלנגני-רחוב שכל אחד מהם מנגן מנגינה אחרת.
כל זה לא היה חשוב, אלמלא היו לכך השלכות כה חמורות. היעלמותה של אופוזיציה אמיתית משאירה חורשחור בזירה הפוליטית ומשאירה את כל הבמה לשרון ומרעיו. מפלגת מרצ הקטנה, הנקראת עכשיו ” יחד ” , אינהאופוזיציה יעילה – לא רק בגלל ממדיה, אלא גם מפני שדבקו בה הרבה מתחלואי מפלגת-העבודה. גם היא אינהקיימת במאבק היומיומי בשטח. היא לא לוחמת נגד החומה המפלצתית. ופרשת השוחד לראש-הממשלה, שכלמפלגת-אופוזיציה אמיתית הייתה נועצת בה את שיניה, לא עוררה שום תגובה של ממש ב ” יחד ” .מפלגת-העבודה, כמובן, שתקה.
המפלגות המייצגות את האזרחים הערביים פעילות הרבה יותר, אך רוב הציבור היהודי מתעלם מהן, כפישהוא מתעלם מהציבור הערבי כולו.
זהו מצב הרה-אסון. הוא זורע ייאוש בקרב הציבור המשתוקק לשינוי, אך אינו רואה כל חלופהשלטונית. הוא גורם לתוצאות התמוהות של סקרי דעת-הקהל: הרוב מוכן לשלם את מחיר השלום, הרוב מצביעבעד שרון.
חילופי-שלטון לא ייתכנו בלי חילופי אופוזיציה. ולאופוזיציה חדשה יש סיכוי להלהיב רק אםסדר-היום שלה יהיה הפוך ומנוגד לחלוטין לזה של השלטון. לכך דרושים אומץ, אמונה ורוח-לחימה. עד שלאתקום אופוזיציה כזאת בתוך מפלגת-העבודה או במקומה, אין סיכוי לשינוי.